על עצמי

יחפה, נוגעת ברגבים...

נולדתי בקיבוץ לביא, קיבוץ דתי בגליל התחתון,
וצמחתי מתוך, ואל תוך, מרבדים של דשא וירק,
פריחות ושלכת,
קיץ, חורף, סתיו ואביב,
שקיעות, זריחות ונדידת ציפורים...

ילדה פרועת תלתלים.
בחורף - מהלכת בנעליים, עם שרוכים פרומים,
ובקיץ - יחפה, נוגעת ברגבים...

ילדה של הטבע, חיה אותו, זורמת איתו
וחשה כל יום בחיבוקו המקיף תבל.
אהבתי לחוות את הטבע,
ללמוד אותו (ולא ללמוד עליו) להיות בו, איתו ואליו...

הודיתי לאל יום יום על שזיכני להיות שם כשהטבע קורה,
ולברך שנה בשנה, בעת פריחת מטע האגסים, בשבת הגדול:
"שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות
טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם".

משגדלתי ואחזתי מצלמה ביד,
התחלתי להנציח את יפי הטבע הזה
בהביאי אותו לביתי -
תמונות על גבי תמונות, באלבומים ובמסגרות...
את עלי השלכת, זרימת הימים, אודם הפרח ורחש גלים...
צבע וצבע, מבט אל מבט, נשזר ונקלע בתמונה אחת.

כיום,
מתמודדת עם קצב העיר,
אך נותנת לעצמי מבטים של מרחב
וטיפות של טבע,
בפסקי הזמן הקצרים שהיומיום מאפשר,
ומחזירה שוב אל תוך ביתי, ה"עירוני", את ילדותי -
מראותיו,
ריחותיו
ואורח חייו,
של הטבע.

רונית